אשל וירדן (אחים)

אשל- אני עדיין לא מעכלת, מופתעת כל פעם מחדש שמישהו מדבר עליך בזמן עבר, במסיבת יומולדת שלך אמרתי שלום לכולם ואז נזכרתי שאותך עדיין לא ראיתי אז עשיתי סיבוב עם העיניים ושניות תמימות פשוט שכחתי. קשה לי מאוד, כל כך עצובה שברגע שאני התחלתי את החיים סוף סוף, אתה לא פה, לעזור לי לתת לי עצות ולהנות ביחד מדברים של גדולים. אמרת לי עזבי הכל כרגע השתחררת מצטרפי אליי לחודש, אני אמרתי לך שאני מפחדת ממקסיקו אז אחרי שתסיימו שם אני אחשוב על זה. לא טעיתי. העצב מציף אותי כל יום רוב היום, מבלבל, לפעמים הוא מושלך על דברים אחרים עד שאני נזכרת שזה קשור. לפעמים כיף ומשמח לראות תמונות שלך, לפעמים מעציב ומכאיב. שנה שעברה כל כך מהר, וכל כך לאט בו זמנית. איך כבר יותר משנה לא ראיתי אותך? לא התחבקנו, לא רבנן? המון פעמים בחיים רציתי שכבר תלך שתפסיק אני מרגישה אבודה, לא יודעת מה לעשות. למה? למה? באמת לא מבינה מה הקשר. לעצבן אותי, אבל לא כל כך רחוק, לא לתמיד. הלב שלי קרוע, אבל כל כך התרחב, אני באופן תמידי מתגעגעת לשחר ולאחיינים המתוקים ברמות שלא ידעתי שאפשר. מעניין איך תהיה השנה הבאה

ירדן-אני לא זוכר באיזה תקופה בחיים שלי דיברתי כל כך הרבה פעמים מול קהל.

חייב לשתף שזה לא נהיה יותר קל בינתיים. קשה מאד לכתוב דברים לסיטואציה כזאת. אני לא מתכוון למובן מאליו- הסיבה הנוראית והבלתי ניתנת לתפיסה שבשבילה התכנסנו. אני מדבר על זה שבמעט ההזדמנויות שבהן כן יצא לי להציג רעיון או נושא מול אנשים - תמיד ידעתי מראש די במדויק איך אני רוצה להגיש את הדברים. עמידה, טון, דיקציה. אפשר לעשות חזרות ולהשתפר. במקרה הזה אני כל פעם ניצב מול דילמה, חצי בחירית וחצי לא נשלטת. האם לעשות את הדבר ההגיוני והראוי ולהתפרק פה מולכם כמו שאני מרגיש מבפנים ובאופן שתואם את הסיטואציה? או להיות "חזק", לספר כמה אנחנו חזקים ומחוזקים, לדבר לשכל ולרוח? קשה לכתוב דברים בצורה שמתאימה גם לדיבור חנוק מדמעות וגם לנאום תקיף ונחוש. זאת עוד צרה שלא הטרידה את ינאי. אני כמעט תמיד שולט בהתנהגות שלי וברגשות ברמה מסוימת. כמעט לא יכול להתעצבן, למשל, בצורה אותנטית וספונטנית. דבר שיכול מאד לתסבך, כי כל סיטואציה טבעית לכאורה, גוררת מחשבות, שיקולים והחלטות. ינאי כמו שאתם יודעים… היה פשוט הוא. פשוט התנהל בעולם. לא תמיד בדיוק. אבל תמיד במגע, בתנועה, ביושר. השנה יצא לי להתאמן בזה קצת, בדברים שמבחינתי מסמלים את ינאי, לתת יותר מקום לרגע, לטבעיות. לחיות את ההווה והתחושות שלי וככה להיות יכול לגעת באמת, להתמודד, לשלם מחירים. לחיות את ינאי מבחינתי זה לא לנסות לחקות את ההתנהגויות או התכונות שאני חושב שאפיינו אותו. זה יהיה חסר טעם, אנחנו אנשים מאד שונים, עם תפקיד שונה בעולם. וגם אם זה לא היה המצב, אפילו ינאי לא טען כמעט שהדרך שהוא עושה בה דברים היא הכי טובה, או הכי משיגה את המטרה. בשנה האחרונה מצאתי את עצמי חוקר איך העקרונות והגישה לחיים שינאי מסמל בשבילי- צריכים לבוא לידי ביטוי בחיים שלי, באופן המתאים לי.

מהקשיים של השנה האחרונה אפשר למנות את הכעס על החיים שגורם לקלל בלב את ינאי כשאני חושב עליו. מה שמוליד את הצורך לצעוק מידי פעם. אמרתי בטקס של ה30 שאפשר לצעוק חזק רק ברכב נוסע כשאתם לבד, גיליתי שאפשר גם כששוחים בתוך בריכה (מקוה שאני צודק ואף אחד לא נבהל בהידרו).

יש גם תובנות מוזרות. למשל תחושת אחריות מפחידה ומוחצת שמגיעה עם ההבנה שרק אני מחזיק עכשיו את כל הרגעים שהיו לי עם ינאי (זה לא באמת שינוי כי הוא לא זכר הרבה מהילדות המוקדמת). פתאום יש צורך להזכר ולתעד הכל כדי שלא יעלם. למשל שהיה משתין באמבטיה או זורק משחקים מעל הארון. או מבחני האומץ שהיינו עושים אחד לשני בלתפוס סרטנים, עקרבים, נחשים ועוד.

מעבר לזה, חלומות עוצמתיים מכל מיני סוגים ומחשבות על כל אירוע שולי או משמעותי שקורה ומה ינאי היה אומר עליו- מבצעים, הרוגים בפיגועים, בתאונות, באירועי אלימות ואסונות. בחירות, ההיא שצורחת בתעמולת בחירות וההוא שחטף כיסא בראש. המונדיאל… וזה רק השנה, יהיו עוד הרבה כאלה כנראה.

המצב היחיד שאין לי הרבה מושג איך לענות עליו הוא איך ינאי היה מתמודד עם אובדן של מישהו קרוב.

_______________________________________________________________

עד לא מזמן חששתי מהציון של השנה, אולי כי כולם כל הזמן מדברים על השנה הראשונה כאילו כל הקושי והסבל מרוכזים בה ואחר כך "הדברים משתפרים".

השנה שחלפה באמת הייתה שונה מכל מה שעברנו בחיים, לפחות אצלי, במבט לאחור, נראה כאילו כל רגע היה מוקדש לאבל או לפחות לצד אבל נוכח מאד, וכל שאר הזמנים היו בריחה ממנו.

בכל רגע קשה שמגיע אצלי לפחות כל לילה, יש תחושה של צביעות מסוימת, כאילו כל רגע שלא הייתי במצב הזה- היה העמדת פנים.

ומצד שני, המציאות הזאת שאנחנו חיים כאן בלי ינאי עדיין לא נראית הגיונית והמוח כאילו מסרב לקבל אותה. אפילו בימים האחרונים, בזמן ההכנות לערב הזה, כמה פעמים כמעט שלחתי לו הודעה כדי לשתף במשהו, להציע שיקח חלק, לצחוק מתגובה או סרטון ודברים שגרתיים כאלה. ההתפכחות מהרגעים היומיומיים האלה קצת מבלבלת. לא ברור מה החלום, מה המציאות, מתי אני מדחיק ומתי נוגע, מתי מתמודד ומתי בורח.

בחודשים האחרונים, שכולים מנוסים מדברים על "השנה הראשונה" כאילו היא אשמה באובדן והכאב יחלוף איתה, כל פעם ששמעתי את דברים מהסוג הזה, רציתי להגיד שאני בכלל לא בטוח שאני רוצה שהוא יחלוף, לא כל כך מהר. אני לא יודע מה היה אצלכם, אבל בשביל אח שלי כנראה צריך כמה עשורים כדי להנמיך את הווליום של הרגשות. ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה שזה יעבור ככה פתאום. בעצם, נשיאת העיניים לנקודת הציון של השנה היא מדאיגה ועשויה להיות בעייתית בשבילי. מה אם תחושות הכאב, האובדן והקושי ישארו או יתחזקו אבל הלגיטימציה להביע אותן ולהתנהג בהתאם תרד? אולי ארגיש שכבר לא מתאים להיות בדאון או להתמלא כוחות מהזיכרון ומהחוויות של השנה שחלפה?

בימים האחרונים המחשבות והתחושות האלה התחילו לחלוף ולתת מקום לתחושת ציפיה. בשעות מסוימות ביום או בשבוע אני מוצא את עצמי חולם על השלב הבא במסע הזה. מנסה לדמיין אותו ומקווה שיביא איתו השלמה מסוימת ואולי הקלה יחסית. מקווה שימשיך את הכוחות האדירים שהתפתחו והתגלו השנה ואפילו יגביר ויעגן אותם כדרך חיים חדשה-ישנה. זאת שבלי ינאי אבל כל כך איתו.

אני מודע לזה שאפשר להתמכר לרגעי קטנות ולמצב של אבלות, אפילו יכול ממש להבין איך זה קורה.

כמעט מיותר לציין שהמחשבות על לגיטימציה להרגיש ולבטא דברים כמעט ולא רלוונטיות. המכשול העיקרי בדברים האלה הוא לרוב אני בעצמי. הלגיטיציה מהסביבה היא דבר חמקמק ולא יציב שלא כדאי לתת לו להכתיב את הקצב. בעיקר כי אין דבר כזה, החיים שלי מלאים באנשים מפתיעים שמאד נמצאים ומבינים, מאחרים שכאילו לא מודעים למצב אבל בעצם פשוט לא יודעים איך לגשת, לפעמים מתמודדים בעצמם עם רגשות קשים סביב הסיפור של ינאי. ואחרים שבאמת לא חלק מהסיפור כמו בעבודה שלי שבכלל לא היו חלק מהחיים שלנו לפני שנה. הזמנתי לכאן גם אנשים גם משמעותיים בחיים שלי שלא הכירו את ינאי, אולי בתקווה שהנוכחות בערב הזה תעזור להם להבין מה עבר ועוד יעבור עלי בתקופה הזאת. תודה לכם שהגעתם, אני באמת מעריך את זה.

אז מה בכל זאת כן מפחיד בציון הדרך הזה של שנה?

האמת שהיה מפחיד גם לקבור את ינאי, היה משהו משמעותי בימים שלפני. בחיפושים ובהמתנה להבאת הגופה לארץ. היה גם מפחיד לסיים את השבעה העוטפת והצפופה ולהתחיל את החודש, וגם בסיום השלושים זה היה נראה כאילו עכשיו אנחנו מופקרים לחסדי החיים עם המצב החדש.

הדימוי שעלה לי בהקשר הזה הוא של סירת מפרש קטנה ולא כל כך חדשה. שעזבה את המקום שלה ברציף הקבוע והבטוח ויצאה למי המרינה הסואנת משם יצאה למפרץ לשיט לאורך החוף, הוא לא ממש מוכר אבל עדיין קרובים ליבשה אז אפשר להתמצא, משם לים הפתוח. ועכשיו בציון השנה עוברים את המיצרים ויוצאים מהמים הטריטוריאליים לאוקיאנוס הגדול. שם רואים רק מים מכל הכיוונים. נראה שאין סימוני דרך, אין תחנות ביניים קשה להתמצא. בנוסף, אורך המסע הוא מרחק שאין אפשרות לתפוס במוח אנושי. נראה שכל התקדמות היא חסרת משמעות ואולי לעולם לא נגיע.

אני מניח ומקווה שגם כאן נמצא מגדלורים ומצופים שיראו לנו את הדרך ויחלקו אותה למקטעים. בעצם על זה אנחנו עובדים כבר חודש וחצי במפגשים האירועים והסמינר.

____________________________________________________

אם אני מנסה לסכם איכשהו את השנה ההזויה הזאת, שהיא הכי מורגשת ומשמעותית בחיים עד היום וביחד עם זה- נראה שעברה כל כך מהר כאילו לא באמת התקיימה. אני יכול לצייר 3 מעגלים שבהם הושפעתי והשתניתי.

ברמת האישית- נהייתי קצת יותר ינאי. קיבלתי פרופורציות לחיים שיכלתי רק לייחל להם לפני. גיליתי כמה אני מעריך ומודה על מה שיש והאנשים שסביבי. על האתגרים והמשימות. למדתי לשאול וגם להתחיל לענות לעצמי על השאלה הכי קשה "מה אני רוצה?". למדתי להתנהל לפי עיקרון של תנועה, תזוזה התקדמות ולשלם את מחיר החוסר מושלמות. כדי להצליח בזה הייתי חייב ללמוד להיות הרבה יותר סלחן לעצמי וככה גם לאחרים. המפתחות האלה עזרו לי לעמוד מול אתגרים וקשיים שליוו אותי כל החיים.

ברמה השניה, של מציאות החיים- ההתפתחות האישית-פרטית המשמעותית הזו שחוויתי הביאה בתורה לתובנות ושיעורים שהשפיעו באופן דרסטי על החיים בפועל. פתאום "מה מתאים לי", "מה אפשרי" ו"מה עושה לי טוב" התחילו להיות שיקולים הרבה יותר משמעותיים בהחלטות. לצד "מה אני חושב שהכי אידיאלי לעשות בסיטואציה".

התהליך הזה גרם לי לעשות שינויים, לעזוב תפקיד שאהבתי, לשנות כיוון מקצועי, להצליח לריב ולדבר עם נטע הרבה יותר טוב ולעשות שינויים כמעט בכל התחומים בחיים. בכל אלה, הרבה פעמים הצלחתי להרגיש שינאי בגב שלי וזה עזר לי להאמין בעצמי, לקחת סיכונים, לעשות מהלכים נועזים ולהיות מוכן לשלם מחירים.

ברמה השלישית- מצאתי את עצמי מקדם ולוקח חלק במספר מיזמים מעניינים, חשובים ומרשימים ברוח ינאי. אני מאמין שבקרוב נראה את התוצאות של חלקם ויהיו יותר ויותר כאלה לאורך הזמן.

אפילו אעז להגיד שראיתי תהליך דומה אצל אנשים מהמעגלים השונים, בעיקר בני משפחה והחברים של ינאי. כל אחד בדרכו כאילו סידר מחדש את סולם הערכים שלו והתחיל לבנות מחדש את חייו.

בבוקר אחד זוועתי קצת אחרי הלידה של נטע, שבו כולם היו עצבניים ושלושת הילדים בכו במקביל, הבית היה הפוך, וכו וכו וכו… פתאום בחרתי לנשום ולחייך ועלה לי דימוי לראש. הבנתי שאני מרגיש כמו זית בבית בד, שהכניסו אותו בין אבני ריכיים במשקל כמה טונות. אני כמו הזית נמחץ לגמרי, אבל במקום להעלם- יוצא שמן משובח.

זה המקום להגיד תודה לנטע המדהימה שבמובנים רבים מאד מחזיקה אותי ואת הבית שלנו. כל שינוי והתקדמות שלי היו הרבה בזכותך ובעזרתך. תודה על הילדים החמודים שלנו,על חווית לידה מיוחדת ועל שני שהצטרף אלינו.

אז את השנה הזאת אני יכול לסכם בדימוי הזה, אולי יש פה עוד כמה אנשים שמזדהים איתו. גיליתי השנה כוחות שאולי ידעתי או קיויתי שקיימים אבל תמיד היו מחוץ להישג יד. נראה שהמשבר הצמיח את הכוח לפתוח את העין שתמיד הייתה עצומה. פרופורציות להעריך את מה שיש ולשים במקום את הקשיים והמשברים הרגילים של החיים אומץ לבחור, לקחת אחריות על עצמי והחיים, להתמודד עם מה שצריך להתמודד איתו. ליצור לעצמי את הסביבה שתיטיב איתי בתקופה הזאת ותאפשר לי להתמקד במה שחשוב ולהיות רלוונטי אליו.

במצב הזה אני מאחל לנו שנשכיל להנות מהדרך, להתפעל מהנוף, שנשים יעדי ביניים ונציין התקדמות. ובעיקר- נזכור להעקוב אחרי המצפן. אצלי אלה אמא ואבא.

אמא שלא ניחנה ביכולת להדחיק כמונו וחווה את האובדן של ינאי כל רגע ורגע בלי מנוחות אמיתיות. מדגימה ומזכירה לנו מה היא התמודדות אמיתית, בלי בריחה ועוזרת לכל אחד להתחבר לאבל בדרכו.

ואבא, שבשיתוף הדוק עם אמא תמיד מסמן לנו את הצפון או את המזרח, מסביר ומראה את המשמעות והשליחות שבמצב, מחבר לערך הכללי ומברר למה כדאי לשאוף ולכוון בורטיגו שאנחנו נמצאים בו.

אז ינוקי, שחר, אשל ואני כאן שומרים על ההורים.

יש כאן ובעוד הרבה מקומות המון אנשים שזוכרים ומתגעגעים, מנסים לעשות את זה כמה שיותר ביחד, כמו היום.

ממש תודה שאנחנו כאן ביחד.