מאת הדר רוזנטל ("רוזי") - חבר מדובדבן

שנה לינאי - הדר ״רוזי״ רוזנטל

שנה וחודש. זה הזמן שלקח לי לשבת ולכתוב על ינאי.

מי שמכיר אותי יודע שהמילה הכתובה לא קשה לי במיוחד. פשוט לי לכתוב ולבטא את עצמי בכתיבה, ושנה וחודש משהו מנע ממני מלכתוב על ינאי.

אולי זה בגלל האחריות הכרוכה בלכתוב ולסכם מישהו לפסקה, לשיר, לקטע כתוב. אני מקווה שאצליח לדייק במילותי ולשתף דברים מועילים וכנים.

את ינאי הכרתי בגיל 21 בשיא מסלול ההכשרה בצבא. אני הייתי חייל צעיר לקראת סיום המסלול וינאי חייל צעיר מעט אחרי סיום המסלול. ינאי שובץ להיות המפקד שלי בקורס מכי״ם ואת שיחת הפתיחה שלנו אני לא אשכח בחיים. הוא לקח אותי לחדר בתוך לש״בייה ישנה והתחיל ברשמיות שלא אופיינית לו את השיחה. ״אהלן, אני ינאי ואני המודרך שלך, אתה תספר קצת על עצמך ואז אני אספר קצת על עצמי בלי לחפור לך יותר מידי״.

אני סיפרתי על עצמי ועל כך שאני מתמיין לאיזשהו צוות ביחידה, וברגע הפנים של ינאי השתנו מרצינות לחיוך ענק. הוא סיפר לי שגם הוא הולך לאותו הצוות וברגע כל הדיסטנס שכפו עליו ליצור איתי נשבר. ואחרי ששיחת הפתיחה התארכה מחמש דקות לשלושים הפכנו חברים.

אחרי סוף המסלול המשכנו להכשרה ביחד. ארבעה חיילים. ינאי, עידן, דניאל ואני, ומהר מאוד הפכנו ארבעתנו לחברים טובים. בדיעבד כשאני חושב איך הפכנו כל כך מהר חברים טובים אני מבין שאפשר לזקוף את זה לזכותו של ינאי שבתוך בליל הכשרונות המוגזם שלו גם ידע לקרב אנשים וליצור אווירה נינוחה ונעימה סביבו. לדעתי זה היה הכישרון הכי גדול שלו, ליצור חבורות ולקרב אנשים.

באופן אירוני, ינאי לא התחבר למסגרת הצבאית. אירוני מכיוון שינאי היה בהרבה מובנים דמות הלוחם האידיאלי. מלא כריזמה, מסור ומשקיע, אכפתי מאוד, וכמובן עם מסת שרירים של ספורטאי מצטיין. ינאי היה נפש חופשייה והמסגרת הצבאית פשוט לא ידעה להכיל את זה, אבל אל תטעו, זה לא מנע ממנו מלהיות חייל מצויין.

חברות צבאית היא חלק מהנרטיב הישראלי, וחברות קרבית היא תת קטגוריה בתוך הדבר הזה. זו חברות שהצוות שלנו מכיר, שצוות 60 הצוות המקורי של ינאי מכיר היטב ובכלל כל לוחם קרבי מכיר. בשבילנו, החברים מהיחידה, כשאנחנו אומרים שהיינו מוכנים למות בשביל ינאי והוא בשבילנו זה לא ביטוי אלא מציאות יומיומית. ביחידה למדנו שבזמן התנועה בשטח אויב הקנה של הנשק שלי לא נועד בשביל לחפות עליי, אלא בשביל לחפות על הראש של חבר שלי.

אני לא אשכח שבאחד המבצעים הראשונים שלנו ינאי היה אחראי על האבטחה שלי בזמן שביצעתי משימה שדרשה את כל תשומת ליבי. בחושך מוחלט הלכנו ביחד, אני והוא, לבד, ברחוב צדדי בכפר עוין, וינאי מוביל את הדרך. מרוב לחץ דרכתי על כמה שברי ענפים ועשיתי רעש שאיים לחשוף את הכח, בנוסף גם טיפה ברחתי לכיוונים שונים והקשיתי על ינאי לחפות עליי. בלי להתבלבל, ינאי תפס אותי (ומצלמת הגו פרו שהייתה על הקסדה שלי תיעדה את האירוע) הלביש לי סטירה ואמר לי - ״תתרכז, תרגע, תפסיק להרעיש, (וסליחה על השפה) אני אזיין אותך״.

אני חושב שבסיפור הקטן הזה תמון החבר שינאי היה בשבילי ובשביל כל כך הרבה אנשים.

חבר טוב יודע לעשות איתך צחוקים ולגרום לך להרגיש בנח אבל רק חבר אמת יכול להלביש לך סטירה פיזית או מילולית ולהגיד לך כשמשהו לא תקין אצלך בחיים.

ינאי לא חסך עליי ביקורת במהלך החברות שלנו אבל הוא תמיד ידע איך ומתי לבקר אותי. ואני, הקשבתי תמיד. אחרי המוות של ינאי גיליתי שהכנות והאמת היו בסיס להרבה חברויות שינאי יצר סביבו. אולי בגלל זה כולנו הרגשנו כל כך קרובים אליו.

דבר נוסף שאפיין את ינאי היה הגאווה שלו בכל האנשים שאהב.

ינאי היה משוויץ בכל האנשים שאהב בפניי והיה עושה זאת לעיתים די דחופות בסיפורים על שחר, על בר, על החברים מהקומונה ועל החברים משדרות. כשינאי היה מדבר על אנשים שקרובים לו היה לו ניצוץ בעיניים ומבט בוחן שמנסה לקלוט אם באמת הבנתי עד כמה האדם שהוא מדבר עליו מוצלח ומדהים. יש משהו נורא טרגי בכך שאנו זוכים שיספידו אותנו רק אחרי שאנחנו מתים. ובאמת ינאי לא השאיר את ההספדים למועדים כאלו, פירגונים מוגזמים וכנים היו אצלו דבר שבשגרה. בהתחלה זה הרגיש מוזר ומאולץ ואחרי תקופה זה הפך נורמלי ואפילו נחמד. אם יש משהו שלקחתי ממנו בצורה הכי מודעת שיש זה לא לחכות אלא פשוט לפרגן ולהרים לאהובים עליי.

ינאי היה האלמנט הכי פשוט בחיים שלי, שום דבר מסובך לא היה בחברות איתו. היה לי קל לדבר איתו, קל לספר לו מה אני מרגיש, קל לשתף אותו בדברים הכי אישיים, קל להקשיב לו, קל לצחוק איתו, לבכות איתו, להיות איתו ולאהוב אותו. הכל היה פשוט עד לפני שנה. הייתי הגירסה הכי טובה של עצמי כשהייתי לידו והרגשתי שהחיים לא מורכבים, פשוטים. מאז שינאי מת שום דבר כבר לא פשוט, מחשבות עליו מלוות בעצב ובזיכרונות קשים.

הבוקר של הבשורה, החמ״ל בשדרות, הטיסה שהתבטלה באמצע הדרך לחיפושים, הבכי בלילות, נקיפות המצפון על השיחה שלא עניתי לו, שעות של האזנה להקלטות שלו בווצפ, הפחד לגשת לנירית ולמשפחה והקושי לדבר על זה.

כבר לא פשוט.

דורי סיפר לי על ההבדל בין עצב לצער. אני לא זוכר את כל השיחה אבל אני כן זוכר את הפואנטה. לא לשקוע בצער אלא להכיל אותו ולתעל אותו לזיכרונות טובים.

השנה הקרובה תהיה השנה השנייה במסע של כולנו בתוך הצער הזה ואם אוכל לבקש דבר אחד בשביל עצמי זה זה -

הייתי רוצה להחזיר את ינאי להיות פשוט לי.

יש לכולנו כל כך הרבה זיכרונות יפים ושמחים עם ינאי וכדאי שהם יתחילו לקבל יותר ויותר משקל בזיכרונות שלנו, לתפוס נפח משמעותי. הלוואי והעצב שלנו יתערבב בשמחה והודיה על כל הרגעים המיוחדים, המצחיקים, השמחים, המוזרים, המרגשים והממלאים שינאי כמו שרק הוא ידע, העניק לנו.