מאת שירה לנדאו

קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי ל"טיול הגדול" במזרח, היה ברור לי שאת הטיול אני רוצה לשלב עם עשיית טוב ותרומה למקומות אליהם אני מגיעה וכך אני והחברה שאיתה נסעתי התחלנו לחפש מקומות בהם נוכל להתנדב במהלך הטיול. כחיילות משוחררות יצרנו קשר עם עמותת לוחמים ללא גבולות במטרה להצטרף לאחת מהמשלחות שלהם, לצערי התברר שהתנדבות מלאה כנראה לא תסתדר לנו. במקום זאת, הציעו לנו לסגור דרכם את ביטוח הנסיעות וכחלק מהעסקה לקבל בהשאלה מוצ׳ילות הנושאות שמות של בוגרי צה"ל שנפלו.

את האחת שלי, המוצ'ילה של ינאי בחרתי כי היא היתה נראית הכי נקייה וחדשה, לא הייתי יותר מדי בררנית. אחרי שיצאתי מהמשרד גיגלתי את השם ינאי רימון שלזכרו הוקדשה המוצ׳ילה שלקחתי וקראתי על השותף החדש שלי לטיול. למדתי שינאי היה בן אדם חברותי ושמח, אנרגטי, חייכן ומוקף בחברים, בן אדם של חופש ואהבה.

במהלך הטיול פגשתי וטיילתי עם המון ישראלים, היה קשה לפספס את הכיתוב שעל התיק וכך יצא שסיפרתי הרבה על העמותה, על חוויית הטיול שלי עם המוצ׳ילה וכמובן שגם על ינאי שהפך לחלק משמעותי מהמסע שלי. אחרי שלושה חודשים הגעתי לאי קורונג בקמבודיה ופגשתי במקרה את סהר ועמית, חברי ילדות של ינאי שעזרו לי לחבר עוד קצוות במסע שלי איתו על הגב.

המפגש עם חברים של ינאי במקומות כל כך רחוקים היה מטלטל ומרגש, הרגשתי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים. מה הסיכויים שדבר כזה יקרה?

בהמשך הטיול כשפגשתי עוד שני חברים של ינאי הבנתי שזה כנראה לא כזה מקרי, שינאי באמת היה בן אדם אוהב, חברותי, מוקף בחברים. היה לי כיף לחשוב על זה שהוא ממשיך לטייל בעולם ולחבר בין אנשים שהיו יקרים לו והוא היה יקר להם לבין אנשים שלא זכו להכיר אותו.

לקראת סוף המסע שלי במזרח הרגשתי שהמסע שלי עם ינאי עדיין לא שלם ושאני חייבת לפגוש את המשפחה שלו וללמוד עוד על השותף שצעד איתי במשך מספר חודשים בין אין סוף שבילים, מקומות וכפרים והכיר ביני לבין כל כך הרבה אנשים. קצת אחרי שחזרתי לארץ זכיתי להגיע לבית משפחת רימון ולהכיר קצת את המשפחה החזקה והמדהימה הזאת ולשמוע עוד על ינאי.

הסיפור של ינאי חיזק לי את ערך המשפחה והחברות. ינאי לימד אותי כמה חשוב להודות על החיים, על המשפחה, על האנשים שסובבים אותי, כמה שום דבר לא מובן מאליו. יהי זכרו ברוך